skip to Main Content

Chaque scène est un mensonge.

Il parait être trop tard pour bousculer le temps, réinventer une vie, prendre à contre-pied les certitudes qui s’offrent à nous.

C’est un plaisir à l’envers qui s’épanouit à contretemps, quand le doute se fait sournois.

On se replonge dans l’époque où le voyage était un évènement. On se retrouve ailleurs, parfois jusqu’à l’enfance, avec de vagues souvenirs d’amours inventés.

C’est de part et d’autre le même regard faussement absent.

Etrange façon de se croiser, proches et inaccessibles. Destins happés, corps immobiles, lointaines réalités.

Le corps va s’abolir, on sera l’automne. La saison des mélancolies. Des images pieuses et jaunies des salons de nos anciens. Ceux qui ont connu les guerres et qui ont aimé plus que tout, la liberté. Celle d’aimer.

Et pourtant on se laisse guider par ce qui est offert à nos sens: des images figées sur une toile ou en mouvement sur les murs, entourées par des sons qui nous transportent loin de notre propre existence.

Chaque scène est un mensonge.

La vie fait son film.

Each scene is a lie.
It seems too late to upset time, reinvent a new life, go against the certainties that are presented to us.
It’s a reversed pleasure that blossoms against time, when doubt becomes cunning.
We plunge back into that time when traveling was an event. We find ourselves somewhere else, sometimes back into our childhood with vague memories of made up love stories.
It’s from either side the same deceitfully absent look. Strange way to pass by one another, close, yet, unapprochable.
Snapped up destinies, motionless bodies, remote realities. The body will wither, it will be autumn, the season of melancholias. Pious and yellowed images of our ancestors’ living rooms. Those who lived through wars and loved freedom more than anything else. The freedom to love.
And still we let ourselves being guided by what is offered to our senses : frozen images on a canvas or in motion on walls, surrended by sounds that transport us far from our own existence.
Each scene is a lie.
Life makes its own film.

כל סצנה היא שקר.

נראה שיהיה מאוחר מכדי לדחוף את הזמן, להמציא מחדש חיים, ללקט את הוודאויות הפתוחות בפנינו.

זהו תענוג הפוך הנפתח מתוך שליטה, כאשר הספק הוא ערמומי.

אנחנו חוזרים לזמן שבו המסע היה אירוע. אנחנו מוצאים את עצמנו במקום אחר, לפעמים עד ילדות, עם זיכרונות מעורפלים של אהבות מומצאות.

בשני הצדדים נראה אותו מראה

דרך מוזרה לחצות, קרובה ובלתי נגישה. גורל נתפס, גופים חסרי תנועה, מציאות רחוקה.

הגוף מתבטל, נהיה סתיו. עונת המלנכוליה. תמונות אדוקות ומצהיבות של בתי זקנינו. אלה שידעו את המלחמות ואהבו יותר מכל את החופש. חופש האהבה.

ובכל זאת אנו מניחים לעצמנו להיות מונחים על ידי מה שמוצע לחושינו: תמונות קבועות על בד או נעות על הקירות, מוקפים בצלילים המוליכים אותנו הרחק מן הקיום שלנו.

כל סצנה היא שקר.

החיים מביימים את הסרט של עצמם.

Back To Top